<h1>שו"ת התשב"ץ ח"ג סימן ר"ל</h1>
<h2>דף סו.</h2>
מוסתגאניס. שאלת אם מותר להושיט דבר מידו ליד אשתו נדה, כי ראית מקילין בזה והוקשה לך הדבר. תשובה. דע כי הרבה הם מחמירים בזה. וכן כתבו תלמידי רש"י ז"ל, שרבם היה נזהר מכל דבר, ואפילו ליטול המפתח מידה לידו. ומה שאסרו בגמרא (כתובות ס"א ע"א) מזיגת הכוס, פירש הרמב"ן ז"ל (פ"ח ה"ה) לא הוצרכו בזה ליטול מידה לידו, שזו בכל דבר אסורה, (או) [אלא] שלא תמזגנו ותניחנו לפניו בשלחן והוא יטלנו מן השולחן. ושמואל היתה אשתו עושה שנוי, ומניחתו לפניו ביד שמאל, ואשת אביי היתה מניחתו ע"פ הכובא שאינו מקומו ומשום שנוי. והרחצת פניו ידיו ורגליו, אסור לשפוך מים על רגליו מן הקיתון אע"פ שאינה נוגעת בו. והעולה מזה הוא שאסור ליטול מידה כלום, אפילו בלא נגיעה, ואפילו מפתח. ומזיגת הכוס אסורה אפילו להניח על השלחן, אלא ע"י שנוי. והרחצת ידיו ורגליו אפילו לשפוך מהקיתון אסור. וכן אנו נוהגין. אלא שיש להקל ליטול תינוק מידה, משום דהחי נושא את עצמו, כדאיתא בפרק (מפנין) [המצניע] (שבת צ"ד ע"א) ובפרק נוטל (שם קמ"א ע"ב), והיא אינה עושה כלום, אלא התינוק עצמו הוא יוצא מחיק אמו ובא לחיק אביו.
(שאלה) ומה שאמרת שיש מחמירין לטמא משכבה ומושבה של יולדת, ואפילו מנעל שברגליה מצריכין טהרה. (תשובה) דע כי אין לכל זה שרש בתלמוד, ואין הפרש בין נדה ליולדת, (אע"פ) שהבא על הנדה הוא בחיוב כרת בכל מקום ובכל זמן, שטומאת נדה לבעלה אינו תלוי בטהרות, שהרי אמרו בשני מחולין (ל"א ע"א) בעלה (חולה) [חולין] הוא, כלומר דינו כדין חולין, ואם נדה (נאסרה) [נאנסה] וטבלה אע"פ שאינה אוכלת בתרומה היא מותרת לבעלה, דלקדשים בעיא כונה לטבילה ולחולין לא בעיא כונה, אבל לשאר הדברים בטומאת נדה אין הפרש בין בעלה לקדשים, והבועל נדה חייב כרת הוא. אבל לענין מרכב ומושב, אין זה אלא לתרומה וקדשים. וכשתפסוק הנדה אחר שתנקה סדיניה המלוכלכים לראות אם פסק מעינה, אינה צריכה כיבוס אחר, לא למשכבה ולא ללבושה ומנעליה, בין נדה בין יולדת. ומה שנראה מתשובת רבינו האיי ז"ל שבתולה שנבעלה שאין משכבה טמא, והיה נראה מדבריו שהנדה משכבה טמא, כבר פירש הראב"ד ז"ל שאין זה אלא לומר שהבעל אסור לישן במטת אשתו בעודה נדה משום הרחקה, אבל שיהא צריך משכבה רחיצה ולא טבילה, אין זה מדין התלמוד. וכבר כתב זה הרמב"ם ז"ל לאנשי תימן.
ובכל זה אין חלוק בין ימי נדות לימי ליבון, שלעולם היא בטומאתה עד שתטבול במי מקוה. ומה שנראה מדברי הראשונים ז"ל שהיו מקילין בימי ליבון יותר מימי נדות, כתב ר"ת ז"ל שזה המנהג היה להם לפי שהיו טובלת כדין תורה בסוף שבעה, ואח"כ מונין שבעה נקיים משום חומרא דרבי זירא (ס"ו ע"א) דאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבת ז' נקיים. ולפי שכבר נטהרה דין תורה, ולא היו יושבות שבעה נקיים אלא משום חומרא דבנות ישראל, היו מקצתן מקילין ליטול מידה לידו. אבל עכשו שלא נהגו בטבילה אלא לאחר ימי ליבון, הכל הוא שוה ימי נדות וימי ליבון.
